"השירה והתווים - בין מוזיקה לאמונה

מעת לעת עולה וצץ הויכוח הציבורי סביב העלאת יצירותיהם של מוזיקאים שהיו אנטישמיים- דוגמת צמד ה'ריכרדים' ואגנר ושטראוס.
ואו תמהים- האם יש בכלל קשר בין המוזיקה שכתב האדם לבין אישיותו/ ערכיו /אמונותיו ? האם נכון לנתק בין האדם לביטויי אמנותו, או שהיוצר ויצירותיו אחד הם ?!
ובכלל, מה ההשפעה שיש ליצירה אומנותית בכלל, ולמוזיקה בפרט על נפשו של הנהנה ממנה ?
התורה- נקראת 'שירה', וכך אומר המקרא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה השירה הזאת לי לעד בבני ישראל". ביטוי זה יחזור וישנה בפסוקים הבאים, והוא דורש התבוננות ותשומת לב.
אנחנו נוטים לראות בתורה 'קודקס' / מערכת חוקים מפורטת ודווקנית, המנתבת את חייו של האדם מיום לידתו ועד מותו- בכל שעה ודקה. ואילו כאן התיאור הוא כמעט הפוך לגמרי. מערכת החוקים הזו הופכת להיות שירה- מוזיקה נעימה ורבת גוונים וצלילים, המלווים את האדם כל ימיו, ומנגנים לו את יומו ולילו. יש במעבר זה, הנעשה על סיפם של ימי מותו של משה, חידוש שרק כעת ניתן להתבונן בו ולעכלו באמת.
המילה שירה כוללת במהותה שני חלקים. מילים ומנגינה.
המילים נותנות את התוכן, ומתארות רעיונות משמעויות ומהויות. המנגינה לעומתה מבטאת את המקצב הפנימי של המילים, ואת החיבור של התכנים לרגשותיו ולנפשו של האדם.
יתר על כן מנגינה יוצרת פעמים רבות הד למתחולל בסתרי נפשי של האדם- בתת הכרתו, וחושפת ומעלה רבדים אלו אל החוויה והמודע.
תופעה פיזיקאלית ידועה למדי היא- 'אפקט הנבל'. כשפורטים על נבל- אותו כלי רב מתרים, ישנו מיתר שגל הקול שהוא מייצר, מסוגל לנפץ כלי בדולח הנמצא בעברו השני של החדר. אם במקום לשבור כלי נרצה לנגן,נשים בקצה השני נבל נוסף, והמיתר המקביל ירטוט וישמיע צליל. אם נתבונן בתופעה זו כבמשל, נגלה את הנמשל באדם.
לעיתים אני קורא, רואה, שומע משהו הנוגע בנימי נפשי, והמיתר המקביל אצלי מתחיל לרטוט ו'לנגן' בתוכי את המנגינה הזהה.
זו כוחה של מנגינה לפעול על נפש השומע והנפתח אליה.
רובד נוסף אליו רמזנו כבר הוא 'המקצב'. מעבר לפעולתה העצמאית של המנגינה, כשהיא מתחברת למילים, הן המנגינה והן המילים, מקבלות שידרוג במשמעותם.
לאור רטטים פנימיים אלו יובן כיצד מוזיקה מסוימת מסוגלת לעורר תחושות מסוימות באדם- רגישות יתר, כעס, רצון לאהוב או רצון להרוס חלילה.
אגב, הרעיון שמאחרי יצירותיו של ואגנר היה החייאתם של מיתוסים גרמניים עתיקים- מיתוסים של כוח ואכזריות.
לא פלא שהשומע יצירותיו של ואגנר חש כי נימי נפשו רוטטים ומשהו הרסני ואלים מתגלה לעיתים מתוכו.
(אולי זו הסיבה שיוצרי הסרט המחריד "אפוקליפסה עכשיו"- על מלחמת וייטנאם בחרו לשים ברקע של תקיפת כפר וייטנאמי ע"י ארמדת מסוקי קרב- מוזיקה עוצמתית וכוחנית של ואגנר- מתוך 'רכיבת הואלקירות'/ אופוס המלחמה. וכך יחד עם המסוקים התוקפים מתמלא הצופה רצון להרוס ושבור חלילה...)
כשם שנכונים הדברים בעולם הקרע, נכונים הם שבעתיים ביצירה לש טוב ואור.
גם בתורה יש מילים- חוקים ציוויים הדרכות והוראות. אך אלו האחרונים מקבלים את המשמעות הפנימית שלהם ואת "נשמתם"- כלשונו של הזוהר, כאשר הם מחוברים למנגינה- לתובנת העל שנותנת תוכן וחיות לכל אותם ציווים. ההבנה מה עומד מעבר לחוק הפורמלי, ומדוע היהדות אינה 'דת'- במובנה הקלאסי, היא שיוצרת את השינוי. 'דת' היא במקורה מילה פרסית שמשמעותה חוק. הגדרתה של התורה כדת מצמצמת את משמעות התכנים והרעיונות הרוחניים, לרמת העשייה הפורמלית העקרה בלבד. רק לכשנבין כי יש כאן 'שירה'- המורכבת ממקצב פנימי עמוק ועדין, ומחשיפה של נפש האדם, תחדול התורה מלהיות דת ותחזור להיות שירה חיה.
לסיום נחתום בהבנה משלימה העולה מהמושג שירה. כמו בשיר ובמנגינה חשובים גם בחיינו הדיוק והרמוניה. כל ניסיון לשיר 'ליד' המנגינה או ישרה חד- גונית, תיצור 'צרמוניה' משעממת ודוחה. הדיוק בתווים ובנגינתם, והיכולת ליצור הרמוניה בין כל כוחות הנפש והחיים, הם שיהפכו את החיים למגינה אמיתית, המפכה מתוך מעמקי הנפש ויורדת עד לפרטי החיים המעשים והרגשות.